Quantumrun

אשראי תמונה: Quantumrun

המזרח התיכון נופל חזרה למדבריות: מלחמת האקלים השלישית P8

דוד טל, מו"ל, עתידן
@ DavidTalWrites
לינקדין

יום שלישי, 09/15/2020 - 12:56

2046 - טורקיה, מחוז סירנק, הרי הקארי ליד הגבול העיראקי

הארץ הזאת הייתה יפה פעם. הרים מושלגים. עמקים ירוקים ושופעים. אבי, דמיר, ואני היינו מטיילים ברכס הרי האקארי כמעט בכל חורף. עמיתינו המטיילים היו מפארים אותנו בסיפורים על תרבויות שונות, המשתרעות על גבעות אירופה ושביל פסיפיק קרסט של צפון אמריקה.

כעת ההרים היו חשופים, חם מדי מכדי שייווצר שלג אפילו בחורף. הנהרות מיובשים והעצים המעטים שנותרו נחתכו לעצי הסקה על ידי האויב שעמד לפנינו. במשך שמונה שנים, עילד חטיבת הלוחמה והקומנדו של הרי האקארי. אנחנו שומרים על האזור הזה, אבל רק בארבע השנים האחרונות נאלצנו לחפור כמונו. אנשיי ממוקמים בעמדות תצפית שונות ובמחנות שנבנו עמוק בתוך שרשרת ההרים האקארי בצד הטורקי של הגבול. המל"טים שלנו טסים על פני העמק, סורקים אזורים מרוחקים מכדי שנוכל לנטר אחרת. פעם, התפקיד שלנו היה פשוט להילחם נגד חמושים פולשים ולקיים קיפאון עם הכורדים, עכשיו אנחנו עובדים לצד הכורדים כדי לעצור איום גדול עוד יותר.

למעלה ממיליון פליטים עיראקים ממתינים בעמק שמתחת, בצדם של הגבול. יש במערב שאומרים שאנחנו צריכים לתת להם להיכנס, אבל אנחנו יודעים יותר טוב. אלמלא אנשי ואני, הפליטים הללו והגורמים הקיצוניים ביניהם היו חוצים את הגבול, הגבול שלי, ומביאים את הכאוס והייאוש שלהם אל אדמות טורקיה.

רק שנה קודם לכן, פברואר ראה מספר הפליטים תפח לכמעט שלושה מיליון. היו ימים שבכלל לא יכולנו לראות את העמק, רק ים של גופות. אבל גם לנוכח המחאות מחרישות האוזניים שלהם, נסיונות הצעדות שלהם מעבר לצד שלנו של הגבול, עצרו אותם. מוסט נטש את העמק ונסע מערבה כדי לנסות לחצות דרך סוריה, רק כדי למצוא גדודים טורקיים השומרים לכל אורכו של הגבול המערבי. לא, טורקיה לא תידרס. לא שוב.

***

"זכור, סמה, הישאר קרוב אליי והחזק את ראשך בגאווה," אמר אבי, כשהוביל קצת יותר ממאה מפגינים סטודנטים אל מחוץ למסגד קוקאטפה קאמי לעבר האספה הלאומית הגדולה של טורקיה. "זה אולי לא מרגיש ככה, אבל אנחנו נלחמים על הלב של העם שלנו".

מגיל צעיר, אבי לימד את אחיי הצעירים ואני מה זה באמת אומר לעמוד על אידיאל. המאבק שלו היה לרווחתם של אותם פליטים שנמלטו מהמדינות הכושלות של סוריה ועיראק. 'זו חובתנו כמוסלמים לעזור לחברינו המוסלמים', היה אבי אומר, 'להגן עליהם מפני הכאוס של דיקטטורים והברברים הקיצוניים'. פרופסור למשפט בינלאומי באוניברסיטת אנקרה, הוא האמין באידיאלים הליברליים שהדמוקרטיה מעניקה, והוא האמין בחלוקה של הפירות של אותם אידיאלים עם כל מי שהשתוקק אליה.

הטורקיה שאבי גדל בה חלקה את ערכיו. הטורקיה שאבי גדל בה רצתה להנהיג את העולם הערבי. אבל אז כשמחיר הנפט ירד.

אחרי שהאקלים התהפך, זה היה כאילו העולם החליט שנפט הוא מגיפה. בתוך עשור, רוב המכוניות, המשאיות והמטוסים בעולם פעלו על חשמל. לא תלוי יותר בנפט שלנו, העניין של העולם באזור נעלם. לא זרם עוד סיוע למזרח התיכון. לא עוד התערבויות צבאיות מערביות. לא עוד סיוע הומניטרי. העולם הפסיק לדאוג. רבים בירכו על מה שנראה בעיניהם כסוף ההתערבות המערבית בענייני ערבים, אך לא חלף זמן רב עד שמדינות ערב בזו אחר זו שקעו בחזרה אל המדבריות.

השמש הקופחת ייבשה את הנהרות וכמעט בלתי אפשרית לגדל מזון בתוך המזרח התיכון. המדבריות התפשטו במהירות, כבר לא הוחזקו על ידי עמקים עבותים, חולם נשף על פני הארץ. עם אובדן הכנסות הנפט הגבוהות של העבר, רבות ממדינות ערב לא יכלו להרשות לעצמן לקנות את מה שנותר מעודפי המזון בעולם בשוק הפתוח. מהומות אוכל התפוצצו בכל מקום כשאנשים רעבו. ממשלות נפלו. האוכלוסיות קרסו. ואלה שלא לכודים על ידי שורות הקיצוניים ההולכות וגדלות ברחו צפונה מעבר לים התיכון ודרך טורקיה, טורקיה שלי.

היום בו צעדתי עם אבי היה היום שבו טורקיה סגרה את גבולה. בשלב זה, למעלה מחמישה עשר מיליון פליטים סורים, עיראקים, ירדנים ומצרים חצו לטורקיה, כשהם מכריעים את משאבי הממשלה. עם קיצוב מזון חמור שכבר קיים בלמעלה ממחצית ממחוזות טורקיה, מהומות מזון תכופות המאיימות על רשויות מקומיות ואיומים בסנקציות סחר מצד האירופים, הממשלה לא יכלה להסתכן בלאפשר לעוד פליטים לעבור את גבולותיה היטב. זה לא התאים לאבי.

"תזכרו, כולם", צעק אבי על התנועה הצופרת, "התקשורת תחכה לנו כשנגיע. השתמשו בסאונד ביסים שהתאמנו. חשוב שבמהלך המחאה שלנו התקשורת תדווח על הודעה עקבית מאיתנו, כך העניין שלנו יקבל סיקור, כך נשפיע". הקבוצה הריעה, הניפה את דגלי הטורקיה והרימה את כרזות המחאה שלהם גבוה באוויר.

הקבוצה שלנו צעדה מערבה ברחוב אולגונלר, קראה סיסמאות מחאה ושיתפה זה את זה בהתרגשות. ברגע שעברנו ברחוב קונור, קבוצה גדולה של גברים לבושים בחולצות טריקו אדומות פנתה לרחוב שלפנינו, הולכת לכיווננו.

***

"קפטן חימט," קורא סמל חסד עדניר, בעודו מיהר במעלה שביל החצץ אל עמדת הפיקוד שלי. פגשתי אותו ליד מדף התצפית. "המל"טים שלנו רשמו הצטברות של פעילות לוחמת ליד מעבר ההרים." הוא הושיט לי את המשקפת שלו והצביע במורד ההר אל צומת בעמק בין שתי פסגות, ממש מעבר לגבול עיראק. "שם. אתה רואה את זה? כמה מהפוסטים הכורדיים מדווחים על פעילות דומה באגף המזרחי שלנו".

אני מסובב את החוגה המשקפת, מתקרב לאזור. אין ספק, היו לפחות שלושה תריסר חמושים רצים במעבר ההרים מאחורי מאהל הפליטים, כשהם מגנים על עצמם מאחורי בולדרים ותעלות הרים. רובם נשאו רובים וכלי נשק אוטומטיים כבדים, אך מעטים נראו כאילו הם נושאים משגרי רקטות וציוד מרגמה שיכולים להוות איום על עמדות התצפית שלנו.

"האם מל"טי הקרב מוכנים לשיגור?"

"הם יוטסו בעוד חמש דקות, אדוני."

פניתי אל השוטרים מימיני. "ג'קופ, תעיף מזל"ט לעבר המון האנשים. אני רוצה שיזהירו אותם לפני שנתחיל לירות".

הסתכלתי שוב דרך המשקפת, משהו נראה כבוי. "חסד, שמת לב למשהו שונה על הפליטים הבוקר?"

"לא אדוני. מה אתה רואה?"

"אתה לא מוצא שזה מוזר שרוב האוהלים הורדו, במיוחד עם חום הקיץ הזה?" העברתי את המשקפת על פני העמק. "נראה שרבים מהחפצים שלהם ארוזים גם כן. הם תכננו."

"מה אתה אומר? אתה חושב שהם יזרזו אותנו? זה לא קרה שנים. הם לא יעזו!"

פניתי לצוות שלי מאחורי. "להזהיר את הקו. אני רוצה שכל צוות תצפית יכין את רובי הצלפים שלהם. אנדר, אירם, פנה למפקד המשטרה ב-Cizre. אם מישהו יצליח, העיירה שלו תמשוך את רוב הרצים. חסד, ליתר בטחון, פנה לפיקוד המרכז, תגיד להם שאנחנו צריכים טייסת מפציצים שתטוס לכאן מיד".

חום הקיץ היה חלק מפרך מהמשימה הזו, אבל עבור רוב הגברים, הפיל את אלה הנואשים מספיק כדי לחתוך אותנו הגבול - גברים, נשים, אפילו ילדים - היה החלק הקשה ביותר בעבודה.

***

"אבא, הגברים האלה," משכתי בחולצתו כדי למשוך את תשומת לבו.

הקבוצה באדום הצביעה עלינו באלות ומוטות פלדה, ואז התחילה ללכת מהר יותר לעברנו. פניהם היו קרות ומחושבות.

אבא עצר את הקבוצה שלנו למראה אותם. "סמה, לך מאחורה."

"אבל אבא, אני רוצה- ”

"ללכת. עַכשָׁיו." הוא דחף אותי אחורה. התלמידים בחזית מושכים אותי מאחוריהם.

"פרופסור, אל תדאג, אנחנו נגן עליך," אמר אחד התלמידים הגדולים בחזית. הגברים בקבוצה דחפו את דרכם לחזית, לפני הנשים. לפני.

"לא, כולם, לא. לא ננקוט באלימות. זו לא דרכנו וזה לא מה שלימדתי אותך. אף אחד לא צריך להיפגע כאן היום".

הקבוצה באדום התקרבה והתחילה לצעוק עלינו: "בוגדים! אין יותר ערבים! זו הארץ שלנו! לך הביתה!"

"נידה, תתקשרי למשטרה. ברגע שהם יגיעו לכאן, אנחנו נצא לדרך. אני אקנה לנו זמן."

בניגוד להתנגדויות תלמידיו, אבי צעד קדימה כדי לפגוש את הגברים באדום.

***

מל"טי מעקב ריחפו מעל כמה פליטים נואשים לכל אורכו של העמק למטה.

"קפטן, אתה בשידור חי." ג'קופ הושיט לי מיקרופון.

"שימו לב אזרחי עיראק והמדינות הערביות הגובלות," קולי רחם ברמקולים של המל"טים והדהד ברחבי רכס ההרים, "אנחנו יודעים מה אתם מתכננים. אל תנסה לחצות את הגבול. כל מי שיעבור את קו האדמה החרוכה ייורה. זו האזהרה היחידה שלך.

"ללוחמים המסתתרים בהרים, יש לכם חמש דקות ללכת דרומה, חזרה לארץ עיראק, אחרת המל"טים שלנו יפגעו בכם-"

עשרות פצצות מרגמה נורו מאחורי ביצורי ההר העיראקים. הם התרסקו אל פני ההרים בצד הטורקי. מכה אחת קרובה באופן מסוכן לנקודת התצפית שלנו, והרעידה את האדמה מתחת לרגלינו. מפולות סלעים ירדו במורד הצוקים למטה. מאות אלפים מהפליטים הממתינים החלו לרוץ קדימה, מריעים בקול רם בכל צעד.

זה קרה בדיוק כמו קודם. העברתי את הרדיו שלי כדי להתקשר בכל הפקודה שלי. "זהו קפטן היקמט לכל היחידות ולפיקוד הכורדי. כוון את מל"טי הקרב שלך נגד החמושים. אל תתן להם לירות עוד מרגמות. מי שלא מטיס מזל"ט, יתחיל לירות על הקרקע מתחת לרגלי הרצים. ייקח להם ארבע דקות לחצות את הגבול שלנו, אז יש להם שתי דקות לשנות את דעתם לפני שאתן את פקודת ההרוג".

החיילים שסביבי רצו לקצה התצפית ומתחילים לירות ברובי הצלפים לפי הפקודה. אנדר ואירם חבשו את מסכות ה-VR שלהם כדי להטיס את מל"טי הקרב כשהם מטילים מעליהם לעבר המטרות שלהם בדרום.

"חסד, איפה המפציצים שלי?"

***

כשהצצתי מאחורי אחד התלמידים, ראיתי את אבי מושך את הקמטים ממעיל הספורט שלו כשפגש בשלווה את המנהיג הצעיר של החולצות האדומות. הוא הרים את ידיו, כפות הידיים החוצה, ללא איום.

"אנחנו לא רוצים שום צרות," אמר אבי. "ואין צורך באלימות היום. המשטרה כבר בדרך. לא צריך לצאת מזה יותר".

"תזדיין, בוגד! לך הביתה וקח איתך את אוהביך הערבים. לא ניתן לשקרים הליברליים שלך להרעיל יותר את עמנו". חולצותיו האדומות של האיש הריעו בתמיכה.

"אחי, אנחנו נלחמים למען אותה מטרה. שנינו-"

"לך תזדיין! יש מספיק חלאות ערביות במדינה שלנו, לוקחות את העבודה שלנו, אוכלות את האוכל שלנו". החולצות האדומות שוב הריעו. "סבא וסבתא שלי מתו רעבים בשבוע שעבר כשערבים גנבו את האוכל מהכפר שלהם".

"אני מצטער על האובדן שלך, באמת. אבל טורקי, ערבי, כולנו אחים. כולנו מוסלמים. כולנו הולכים לפי הקוראן ובשמו של אללה עלינו לעזור לחברינו המוסלמים במצוקה. הממשלה שיקרה לך. האירופים קונים אותם. יש לנו די והותר אדמה, די והותר אוכל לכולם. אנחנו צועדים למען נשמת עמנו, אחי".

צפירות המשטרה יללו ממערב כשהתקרבו. אבי הביט לעבר קול העזרה המתקרבת.

"פרופסור, תיזהר!" צעק אחד מתלמידיו.

הוא מעולם לא ראה את המוט מתנדנד אל ראשו.

"אַבָּא!" בכיתי.

התלמידים מיהרו קדימה וקפצו על החולצות האדומות, נלחמים בהם בדגליהם ובשלטים. הלכתי אחרי, רץ לעבר אבי ששכב עם הפנים כלפי מטה על המדרכה. נזכרתי כמה כבד הוא הרגיש כשהפכתי אותו. המשכתי לקרוא בשמו אבל הוא לא ענה. עיניו היו מזוגגות, ואז נעצמו בנשימתו האחרונה.

***

"שלוש דקות, אדוני. המפציצים יהיו כאן בעוד שלוש דקות".

מרגמות נוספות נורו מהרי הדרום, אך החמושים שמאחוריהן הושתקו זמן קצר לאחר מכן, כאשר מל"טי הקרב שחררו את אש הגיהינום הרקטה והלייזר שלהם. בינתיים, במבט מטה אל העמק שמתחת, יריות האזהרה לא הצליחו להפחיד את מיליון הפליטים שזרמו לעבר הגבול. הם היו מיואשים. גרוע מכך, לא היה להם מה להפסיד. נתתי את פקודת ההרג.

היה רגע אנושי של היסוס, אבל אנשיי עשו לפי הפקודה, והפילו כמה שיותר מהרצים לפני שהם התחילו לעבור במעברי ההרים בצדנו של הגבול. למרבה הצער, כמה מאות צלפים לעולם לא יכלו לעצור זרם פליטים כה גדול.

"חסד, תן פקודה לטייסת המפציצים להפציץ את קרקעית העמק".

"סֶרֶן?"

הסתובבתי וראיתי את מבט האימה על פניו של חסן. שכחתי שהוא לא היה עם החברה שלי בפעם האחרונה שזה קרה. הוא לא היה חלק מהניקיון. הוא לא חפר את קברי האחים. הוא לא הבין שאנחנו לא רק נלחמים כדי להגן על גבול, אלא כדי להגן על הנשמה של עמנו. התפקיד שלנו היה לדמם את ידינו כדי שהטורקי הממוצע לא יעשה זאת שוב להילחם או להרוג את חברו הטורקי על משהו פשוט כמו אוכל ומים.

"תן את הפקודה, חסד. תגיד להם להדליק את העמק הזה באש".

*******