סין, סין, סין: רוח רוח קומוניסטית או דמוקרטיה מתפתחת?

סין היא לא רעה 

אתה יכול לדמיין את אותה סצנה עם הדגל האמריקאי וקו הרקיע של שיקגו במקום. סין היא לא ארץ של חקלאי אורז עם כובעי קש קומיים קומיים. זו לא ארץ של קומוניסטים לניניסטיים שרוצים להרוס את העולם החופשי. רוב בני המערב אינם מבינים ששנגחאי או בייג'ין אינן שממה מלאות בערפיח, כמו פריז או לונדון במהלך המהפכה התעשייתית שלהן. המפלגה הקומוניסטית הסינית אמנם שומרת על שליטה הדוקה על התנהגות אזרחיה, כמו גם על חשיפתם לחופש הביטוי והתקשורת, אבל העם הסיני רוצה חופש והזדמנות בדיוק כמו כולם. הם נשארים נאמנים במידה רבה, כן, על בסיס פחד, אבל בעיקר על בסיס העובדה שהמק"ס הצליחה להפליא בהובלת הפיתוח. אחרי הכל, 680 מיליון סינים נשלפו מעוני קיצוני מ-1981 עד 2010, מטלטל אדמה הצלחה. אבל הליברליזציה מגיעה, לאט אבל בטוח.

לבבות ומוחות

סין נעה לשני כיוונים, וזה יכול להיות מבלבל לנסות לחזות איזה צד ינצח בסופו של דבר. כמו כל דבר על העתיד, אין דרך לדעת בוודאות. הם מקיימים כלכלה מתוכננת בכבדות עם שיעורים גבוהים של סובסידיות ממשלתיות, אבל גם פותחות את שערי ההצפה להשקעות מקומיות ובינלאומיות ולביטול הרגולציה של התעשייה בקצב חסר תקדים.

מורשתו של מאו גוססת. מאז מותו והמהפכה הכלכלית של דנג שיאופינג ב-1978, הרס הליברליזם וההשפעה המערבית שנגרמו במהלך מהפכת התרבות החלו להתהפך. סין, קומוניסטית שמה, היא למעשה קפיטליסטית מקורבים הרבה יותר מארה"ב עצמה. כדי לתת לך מושג על זה עובדה, 50 חברי הקונגרס האמריקאים העשירים ביותר שווים 1.6 מיליארד דולר; 50 הנציגים הסינים העשירים ביותר לקונגרס העממי הלאומי שווים 94.7 מיליארד דולר. בסין כוח פוליטי וכסף שלובים זה בזה הרבה יותר, ומלמעלה למטה נפוטיזם הוא שם המשחק. ככזו, המק"ס עוסקת בריקוד עדין להגדלת עושרה, חונקת את הניאו-אימפריאליזם המערבי ואת התקשורת התרבותית, ובו בזמן מעודדת אינטגרציה עם שווקים גלובליים ומוסדות בינלאומיים.

המק"ס ממשיכה לעכב בכוונה את סין על ידי היצמדות לסמכות המרכזית. הם הזניחו בכוונה ליישם כלכלי מפתח רפורמות לזרימה חופשית של הון, המרת מטבעות, הקמת מוסדות פיננסיים זרים, תחרות במגזר הבנקאי וקלות השקעה ועשיית עסקים. זה אולי נראה רגרסיבי, אבל למעשה כל אומה עם סיפור הצלחה התפתחותי התחילה בבידוד מכלכלות זרות, מה שמונע התפתחות מהירה יותר, כדי לבנות בסיס תעשייתי משלה. זה מאפשר להם להיפתח מבחינה כלכלית כאשר הם חזקים מספיק מבחינה מקומית כדי להימנע מניצול.  

יש גם את הרעיון שככל שכלכלת סין מתפתחת יותר, כך מעמד הביניים העולה שלה ידרוש פוליטי נציגות, מדרבן מעבר דמוקרטי. לכן, הם צריכים לקחת את זה לאט ולשחק בזה בטוח. בשלב זה, אף אחד לא יכול לכפות דמוקרטיה על סין, מכיוון שזה רק יגרום לתגובת נגד לאומנית. אבל רבים מאזרחיה ואנשים ברחבי העולם הופכים קולניים יותר לגבי רפורמה חיובית. המתמשך מאבק של אזרחים סינים לפתור שחיתות, פגיעה בזכויות אדם ותסיסה חברתית במדינתם לא ייפסקו; האש נדלקה לפני זמן רב והתנופה שלה חזקה מדי.

הטבח בכיכר טיאננמן ב-1989 הראה לעולם שלעם הסיני יש חופש בלב. אולם היום, בעוד כולם זוכרים את היום הגורלי שבו דנג הסכים להזעיק את הטנקים, הם בוחרים ביחד לשכוח מזה. זה חלק מהפחד מהממשלה, אבל בעיקר בגלל שהם רק רוצים להמשיך הלאה ולהתמקד בהתקדמות. לפחות זה היה הרושם שקיבלתי כשטיילתי ולימדתי במשך 3 חודשים בבייג'ינג ובכפרים מחוץ לשנחאי וצ'נגדו. יש אומרים שסין כן נסוג חזרה לעבר ימי מאו והטבח. חדשות ציבוריות עדיין מגיעות ממקור אחד בלבד: טלוויזיה במעגל סגור. פייסבוק, טוויטר ויוטיוב חסומים כולם. אינסטגרם חסומה כעת, כך שהדמוקרטיה בהונג קונג מחאה תמונות לא מסתובבות. בטווח הקצר, חופש הביטוי וההתנגדות נגד המפלגה נסגרים יותר ויותר, זה נכון, ודיכוי שיטתי נגד יריביו הפוליטיים של שי ג'ינפינג מוסווה כשחיתות לטהר. אבל ההידוק הזה מוכיח את הנקודה - זוהי תגובה ריאקציונרית לאוכלוסיה ליברלית.

אם סין תרצה בלגיטימציה בינלאומית ובמנהיגות, מה שהיא עושה, לממשלתה לא תהיה ברירה אלא להפוך בסופו של דבר לייצוגית יותר. ויתור על סמכות מרכזית הרחק מהמפלגה, לעומת זאת, יהפוך את המשטר ליותר פגיע ונוטה לתוקפנות. מלחמה הופכת יותר סבירה עבור מדינה דמוקרטית מכיוון שהאליטות של המשטר האוטוקרטי בשלטון הופכות נואשות יותר. סין כל כך ענקית, והעלייה הכלכלית הבלתי נמנעת שנחזה בגודלה העצום מולידה כוחות מערערים את היציבות של דמוקרטיזציה. לכן, ארה"ב תתמקד בכוריאוגרפיה של המעבר הזה, תוך שילוב סין במערכת הנורמות הבינלאומית במקום להנציח מעגל קסמים של מלחמה. בטווח הארוך יגדל חופש התקשורת והביטוי בתוך ובין עמים כדי ליישב את ההבדלים בין מבני כוח מנוגדים בתכלית. אף אחד לא רוצה מלחמה בין המדינות החזקות והצבאיות ביותר בהיסטוריה, במיוחד סין כי הם יודעים שהם יפסידו.

דמוקרטיה בהונג קונג

הונג קונג, אזור אדמיניסטרטיבי מיוחד בסין עם תחושת זהות עצמאית (אנשים מהונג קונג לא בדיוק מסתדרים עם תושבי היבשת), נמצאת בחזית הליברליזציה הסינית. לעת עתה, הזעקה שלה למען דמוקרטיה אמיתית אינה נראית מלאת תקווה. לאחר שדיברתי עם מנהיג סטודנטים בינלאומי בולט שביקש לא להזכיר את שמו, נראה היה שלמרות המסורת של הונג קונג לעמוד על זכויות אדם והגדרה עצמית, התנועה שלה מפורקת מדי כיום מכדי להיות יעילה.

חשוב שממשלות קפיטליסטיות דמוקרטיות במערב יעמדו למען החבר'ה הקטנים האלה. למרבה הצער, בריטניה לא טרחה לתמוך במהפכת המטריה של 2014 או להטיל על סין דין וחשבון להסכם הסיני-בריטי משנת 1984, שקבע כי לאחר ההעברה, על הונג קונג לשמור על הקפיטליסטית הקודמת שלה, ולא לנהוג ב"סוציאליסטי" של סין. המערכת עד 2047. למרות שהמק"ס בשנים האחרונות חיזקה את שליטתה האפקטיבית בבחירות בהונג קונג, נראה שהם מתעניינים מספיק בשמירה על לגיטימציה בינלאומית, כך שהם אפשרו לעם הונג קונג לבחור חלק ניכר מהפרו-דמוקרטיה קולות בממשלה.